האם זקנים ירביצו בנו מוסר קונפוציאני בפארק הציבורי, או שמא נקשיב לדאואיסטים ונשליך את כללי המוסר? האם נישדד על ידי מונגולים רכובים על סוסים אם לא נשכיל להגן על עצמנו בחץ וקשת? או אולי בכלל נישלח לכפרים לעבור חינוך מחדש?

לפני שהגענו לסין, יכולנו להמציא כל אחד סיפור כזה בנפרד על דרך ההומור, אולם לאחר שישה שבועות לימוד אינטנסיבי של השפה הסינית בעיר צ'אנגצ'ון, נדמה שסין של היום מצליחה איכשהו להכיל בתוכה את כל ההיסטוריה, ואין זה מונע ממנה לשעוט קדימה. ניגודים לכאורה. למשל, חיבתם של הסינים לעודף בירוקרטיה בכל דבר ועניין, תוך כדי קצב בנייה בלתי נתפס ופיתוח עירוני מהיר ביותר.

הגענו, כעשרים וחמישה תלמידי החוג ללימודי אסיה באוניברסיטה העברית לאוניברסיטת ג'ילין, הגדולה ביותר בסין. בהתחלה התקשינו להבין את המורים שפיטפטו בסינית מבלי להשחיל מילה בעברית, אך היעדר ברירה אחרת ושיעורי בית למכביר עשו את שלהם. הלימוד האינטנסיבי הפך לנורמה, ובסופי שבוע הספקנו לעלות להר צ'אנג-באי ולהשקיף על צפון קוריאה מגובה של 2000 מטר, או להתחקות אחר שורשינו בעיר חרבין, שעוד נותרו בה מבנים ומוסדות יהודיים רבים, שרידים לקהילה היהודית הענפה שהתקיימה שם בעבר. בסוף הקורס כבר מצאנו עצמנו מתבדחים בסינית, מתווכחים עם רשויות הדואר ומורידים מחירים בכניסה לאתרי תיירות. 

- אסף אמגר